אוף ליין :: הבלוג של אורן הוברמן

1. כמו המוות והדדליין, אתה לא באמת חושב שהרגע הזה יגיע. הם הבטיחו לך תיבת דואל שלא נגמרת (2 גיגהבייט, מי צריך כל כך הרבה?), וכדי להזכיר לך הם גם הציבו למטה מד זיכרון, שהמשיך לעלות מדי יום. “כבר אין צורך למחוק מיילים”, הם כתבו בכל מקום, “אנחנו נסדר ונשמור אותם בשבילך לתמיד”. מחברה כמו גוגל זה נשמע, בזמנו, כמו הצעה הגיונית. אחר כך הם שילבו פרסומות במערכת והסבירו בנימוס שכדי שכל זה ימשיך, אתה צריך לוותר קצת על הפרטיות שלך. “אבל אתה יכול להיות רגוע”, הם אמרו, “זה רק הרובוט שלנו שעובר על המיילים שלך”. רק רובוט. מה כבר יש לך להסתיר מרובוט? זה כמו להנמיך את הקול ליד כלב – זה לא שהוא מבין או יכול לעשות משהו בעניין. כולה רובוט. כמו שאתה מכיר את גוגל, הם בטח עשו אותו חמוד כזה, עם זרועות מתכת לבנות ועיני מנורות שמחליפות צבעים. יאללה, שהרובוט יקרא ושגוגל יעשו קצת כסף. ותודה על המייל. איך הם ידעו שאתה שונא למחוק?

2. פעם היתה לי תיבת דואל של אינטרנט זהב, אבל אז עברתי לחברה אחרת – ואת האימייל הם רצו בחזרה. “אתה רוצה שנשמור לך אותו תמורת 100 שקל בשנה?”, הם שאלו. חוצפנים. ברור שסירבתי. שייתקעו עם כל המיילים, עם טונות הספאם ועם עשרות המצגות שמסבירות בתמונות למה נחמד להיות חשוב, אבל חשוב יותר להיות נחמד. אז עברתי לאימייל של חברה אחרת, ואחר כך לאימייל של העבודה. כולם נסגרו בסוף. אפשר להגיד שכבר כמה שנים טובות לא היתה לי כתובת דואל משלי. כלומר היתה, אבל החרב שהתנדנדה מעליה דאגה שלא ניקשר מדי, שלא אפתח תלות במשהו שכלל לא שייך לי.

3. יש משהו ממכר בלחיות את הרגע, בלי לשמור כלום, כשהכל נשלח, מתקבל ונמחק. בעולם שבו שום דבר לא מתועד, מה שנדחה לא נעשה, ומה שלא נאמר מיד לא נאמר לעולם. בעולם האמיתי יש מספיק דברים שצריך לשמור עליהם, לסדר ולאפסן אותם. דווקא נחמד להיות חופשי מכל זה באינטרנט. בלי חפצים ובלי זיכרונות – רק אני ומה שכאן ועכשיו.

4. ואז גוגל הגיעה עם ג’ימייל בחינם ונפח זיכרון כיד המלך. מצאתי את תיבת הדואל שלי. התמסדתי ושמרתי הכל. כי אפשר. כי למה לא. כי גוגל בכלל לא שמה כפתור “מחק”. עכשיו מי שמציץ בגוגל שלי יכול לדעת עליי הכל: כל מילה ששלחתי וקיבלתי, כל שיחה, כל רכילות וכל קובץ שהועבר. מסתבר שזה די נוח, ועכשיו גם קצת מאוחר מכדי להתחרט.

5. “עוד מעט ייגמר לך המקום בתא הדוא”ל של ג’ימייל”, הפתיעה אותי ההודעה השבוע. מד הזיכרון נצבע באדום וסימן לי שבעוד 3% תיגמר החגיגה. “אתה יכול למחוק אם אתה רוצה”, הם שינו פתאום את הגישה, “אבל אתה גם יכול לקנות עוד מקום”. מתברר שגוגל מוכנה למכור לי עוד כמה ג’יגות: זה יעלה לי רק 80 שקל, ובתמורה לא יחסר לי מקום עד הפעם הבאה. אני גם יכול למחוק, אבל פה אני לבדי: בגוגל דאגו שלא תהיה כל דרך למיין את ההודעות בצורה נוחה על פי הגודל או התאריך. הדרך היחידה למחוק היא לעשות זאת באקראי, אחד-אחד, בדרך הקשה. אפשר לוותר על המילים היפות – הדואר שלי בן ערובה.

6. משהו רע עובר על גוגל. מי שעשתה הכל כדי לא לגבות כסף מהגולשים, כולל להמציא מחדש את עולם הפרסום המקוון, הופכת גרידית מרבעון לרבעון. כבר לא מספיקה לה גישה חופשית לתיבת הדואל שלנו, ללוח השנה, לחיפושים – היא רוצה גם לפרסם שם וגם לגבות כסף עבור השימוש. האם ייתכן שגוגל שכחה את החוק הראשון של האינטרנט? מזל שיש מי שיזכיר לה: יאהו מציעה מהחודש שירות דואל מצוין בנפח אינסופי.

7. אבל בשביל גוגל זה כבר לא משנה. מעל ג’ימייל, כמו מעל שאר השירותים שלה, החלה להתנדנד אותה חרב מוכרת. נראה לי שזה זמן טוב למצוא בית חדש.

ואני חשבתי שאנחנו צריכים לדאוג מהצרפתים - מסתבר שגל טלפונים חכמים בדרכו לישראל ברגעים אלו ממש, ולאלה באמת אין אלוהים. הם יקחו לנו את העבודות, יתחתנו עם הבנות שלנו, ישכרו את 12 הדירות שנותרו בתל-אביב ויעמדו על זכותם לרוץ לפוליטיקה. חכמים, הנבלות.

על הלוח המחיק בחדר הישיבות של וואלה ניתן בוודאי למצוא קשקוש. מי שיביט היטב, יזהה שם קופיף שעיר ושפוף שמבט סתום בעיניו, ובפיו חיוך עקום של מי שהאבולוציה החליטה להצילו, אבל רק בינתיים, עד שימצא משהו טוב יותר. הקופיף לא סתם שם. הוא מזכיר לעורכי וואלה את קהל הגולשים שלהם, אלה שצריך לספק כל יום בשק בננות, חתיכות במבה יבשות ובידור בסיסי ככל הניתן, הכולל בעיקר ישבנים אדומים של קופות שכנות.

וואלה היא הפורטל של ישראל, והיא בדרך למטה. תראו את הזבל שהיא מייצרת על בסיס יומי (http://boker.walla.co.il/?w=/credits) ותבינו איזה מסר היא שולחת לגולשים שלה. מה היא חושבת עליהם, על האינטליגנציה וההומור שבורכו בהם. לקהל הזה יירד האסימון בסוף. אם התגובות הן מדד למשהו, נראה שהם מתחילים הבין שצוחקים עליהם ולא איתם.

עכשיו אמתין בסבלנות.